מאסקימו לימון לפלורנטין, מיונה וולך לדנה אינטרנשיונל – כך נראית המהפכה של הייצוג המיני בתרבות הישראלית.
במשך 76 שנות קיומה של המדינה, הקולנוע, הטלוויזיה, הספרות והמוזיקה הישראליים עברו מסע מרתק מטאבו מוחלט לפתיחות גמורה.
איך בדיוק השתנה הייצוג של מיניות ביצירה הישראלית? מה ייחד אותנו מהעולם? ומה הסיפור שמאחורי היצירות שלא פחדו לשבור גבולות?
המהפכה המינית הגיעה לקולנוע הישראלי בצורה דרמטית ב-1978 עם "אסקימו לימון" של בועז דוידזון. הסרט, שבו כיכבו יפתח קצור (בנצי), יהונתן סגל (מומו) וצחי נוי (יודל'ה), הפך לתופעה תרבותית שאין דומה לה.
הנתונים מרשימים: הסרט מכר 1,268,000 כרטיסים עד דצמבר 1978 – מה שהפך אותו לסרט הישראלי המצליח ביותר מבחינה מסחרית באותה תקופה. המועצה לביקורת סרטים הגבילה אותו לגיל 16+ בשל "המיניות המפורשת שהוצגה בו", אבל דווח על תופעה נרחבת של בני נוער צעירים יותר שהסתננו להקרנות.
את העלילה כולם מכירים: שלושה נערים מתבגרים בתל אביב של קיץ 1958 מחפשים אהבה ומנסים לאבד את בתוליהם. מה שהפך את הסרט למהפכני לא היה רק התוכן המיני המפורש, אלא העובדה שהוא הציג מיניות כחלק טבעי מהתבגרות הישראלית – בצורה הומוריסטית, נוסטלגית ולא מתנצלת.
הצלחתו יצרה תופעה תרבותית שלמה: שמונה סרטי המשך יצאו עד 2001, והסדרה הפכה לפולחן. הדמויות של מומו, בנצי ויודל'ה נחקקו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, והביטויים מהסרט נכנסו לשפה היומיומית.
אבל יותר מכל, "אסקימו לימון" הכניס לראשונה את נושאי המיניות לזירה הציבורית הישראלית בצורה גלויה. הסרט זכה בפרס הראשון בתחרות השנתית לסרטי עלילה ישראליים, ייצג את ישראל בפסטיבל ברלין, והיה מועמד לגלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר.
פרט מעניין: השחקנית שגילמה את הזונה ריקי, דניס בוזגלו, עסקה בזנות במציאות ונבחרה לתפקיד במהלך מפגש ספונטני עם דוידזון ברחוב הירקון, לאחר שהשחקנית המקורית נאלצה לפרוש עקב לחצי בעלה.
אם "אסקימו לימון" פתח את השער בקולנוע, יונה וולך (1944-1985) פרצה אותו לגמרי בשירה העברית. המשוררת הייתה המהפכנית הגדולה שהכניסה נושאי מיניות לספרות העברית בעוצמה חסרת תקדים.
ספרה הראשון "דברים" (1966) הציג כבר נושאי מיניות, זהות מגדרית והתעללות מינית בצורה שטרם נראתה. אבל השיר "תפילין" (1982) עורר סערה לאומית שהגיעה עד לכנסת והממשלה.
השיר התפרסם ב"עיתון 77" ועסק בשימוש באביזרי קדושה יהודיים בהקשר מיני פרובוקטיבי. התגובות היו קיצוניות: סגנית שר החינוך מרים גלזר-תעסה כינתה את וולך "מופרעת" ו"בהמה מיוחמת שכותבת שיר כזה ועוד מפרסמת אותו… זה גל עכור… אנרכיה".
הסערה הציבורית הגיעה לשיאה כשהצלם מיכה קירשנר פרסם בירחון "מוניטין" את עבודתו "דיוקן יונה וולך" – תצלום של גבר עירום עם תפילין לצדה של המשוררת, לבושה שחורים, כתיאור אומנותי לשיר.
המשוררת החרדית זלדה, שהייתה ידידה קרובה של וולך, ניתקה קשרים עמה לחלוטין. זלדה כתבה לעורך כתב העת: "כשראיתי את השיר של יונה חשבתי כי הלוואי ומתתי, לא אוכל עוד להחזיק ביד עיתון שהדפיס דבר כזה".
אבל מעבר לשערורייה, וולך עסקה בנושאים שהיום אנחנו רק מתחילים להתמודד איתם: טרנס-מיניות, זהות מגדרית, א-מיניות, ותחושת השונות מן הכלל. לדברי חוקר הספרות גבריאל מוקד, וולך הייתה "משוררת ארוטית מאוד" שיצרה שפה חדשה לדיבור על מיניות בתרבות הישראלית.
שנות ה-90 סימנו נקודת מפנה בטלוויזיה הישראלית עם הסדרה "פלורנטין" (1997-2000). הסדרה, שיצרו איתן פוקס, אודי זמברג, עדו בורנשטיין וגל אוחובסקי, הציגה את הדמויות ההומוסקסואליות הראשיות בטלוויזיה הישראלית.
הסדרה עקבה אחרי שלוש דמויות המתגוררות בדירת שותפים בפלורנטין: תותי (קארין אופיר), צעירה תמימה וחובבת שוקו, איגי (אורי בנאי), הומוסקסואל נשי העובד כאופה, ושותפם החדש תומר (אבשלום פולק), סטודנט לקולנוע שעבר לתל אביב מירושלים ומתמודד עם זהותו המינית כהומוסקסואל.
הדמויות של תומר ואיגי הציגו לראשונה נשיקה גאה בטלוויזיה הישראלית. בהמשך, ב-2000, הסדרה הציגה גם את הנשיקה הלסבית הראשונה בטלוויזיה הישראלית בין שירה (איילת זורר) ולניקול (רונית אלקבץ).
הסדרה לא רק פרצה מחסומים ויזואליים, אלא יצרה דיון חברתי על זהות מינית, מערכות יחסים והחיפוש אחר אהבה באופן שלא נראה בתקשורת הישראלית. פלורנטין הציגה את תל אביב כמקום של חופש מיני ופתיחות – מיתוס שחי עד היום.
השכונה עצמה הפכה לסמל לחיי חוסר הגדרה ו"נעורים אינסופיים", מקום שבו צעירים יכלו לחפש את זהותם המינית בחופשיות יחסית. הסדרה השפיעה על דור שלם של צעירים ישראלים והפכה ל"מצפן תרבותי" למה שאפשר ומותר.
המוזיקה הישראלית שיחקה תפקיד מכריע בקידום נושאי זהות מינית, ובעיקר דמותה של דנה אינטרנשיונל (שרון כהן לשעבר) שהייתה חלוצה אמיתית.
דנה התחילה כדראג קווין בשנות ה-80, והפכה לזמרת טרנסג'נדר שפרצה לתודעה הישראלית עם השיר "סעידה סולטנה" (1992) – פרודיה על "My Name Is Not Susan" של ויטני יוסטון. הלהיט הרדיו הזה הפך אותה לדמות מוכרת, ובהמשך היא קיבלה את שם הבמה "דנה אינטרנשיונל" על שם השיר "שושו יא שושו".
הזכייה באירוויזיון 1998 עם "דיווה" לא רק הביאה לישראל תהילה בינלאומית, אלא גם העמידה נושאי זהות מגדרית במרכז השיח הציבורי. דנה הפכה להזמרת הטרנסג'נדרית הראשונה שהשתתפה באירוויזיון והאישה הלהט"בית הראשונה בישראל שזכתה בתואר זמרת השנה של רשת ג' (1995, 1998).
במהלך הקריירה שלה, דנה הפכה לאחד האייקונים הגאים הגדולים שישראל ידעה, עם מיליוני מעריצים מסביב לעולם. היא לא רק שרה, אלא יצרה פרסונה מורכבת שאיחדה בתוכה הומור, פרובוקציה, כישרון ואומץ לעמוד על האמת שלה.
פרט מעניין: באותה שנה שיצא האלבום הראשון שלה (1993), פרסמה חברת התקליטים IMP כי דנה הפכה ללהיט גדול במדינות ערב, אך שם נאסר להפיץ את אלבומיה עקב זהותה המינית ומוצאה הישראלי. למעלה מחמישה מיליון עותקים נמכרו בצורה פיראטית בלי לחשוף את היותה ישראלית וטרנסג'נדרית.
עברי לידר הפך לזמר הפופ הגלוי הראשון בישראל והתבסס כ"אייקון הומוסקסואלי" מזה 25 שנה. אלבום הבכורה שלו "מלטף ומשקר" (1997) כלל את השיר "מרי לנצח" – אחד השירים הראשונים שנכתבו מפורשות על יחסים בין שני גברים.
השיר ספג ביקורות נוקבות בתקופת יציאתו, אבל ההצלחה שלו תרמה ללגיטימציה של ייצוג הקהילה הגאה במרחב הציבורי. לידר, שיצא מהארון בראיון מפורסם לגל אוחובסקי במוסף סופשבוע של מעריב ב-2003, הפך ל"קולם של עשרות אלפים" – גם הומואים וגם סטרייטים שהיו גאים בפגיעות והרגישות שלהם.
המוזיקה של לידר מתאפיינת ב"עמימות מגדרית" – שירים כמו "זכיתי לאהוב" נכתבים באופן שלא מציין את מגדר נשוא האהבה, מה שאפשר לקהל רחב להזדהות איתם. הוא גם הקליט ביצוע מיוחד לשיר "I Kissed a Girl" של קייטי פרי, שבו הפך את המגדרים וחקר יחסים בין גבר לאישה במקביל לזוגיות הומוסקסואלית.
לידר הופיע גם בסרטים "יוסי וג'אגר" (2002) ו"הבועה" (2006) של איתן פוקס, שעסקו בזהות גאה בחברה הישראלית, ובכך חיזק את מעמדו כדמות מרכזית בתרבות הלהט"ב הישראלית.
מעבר לדמויות המרכזיות, התרבות הישראלית ראתה פריצות דרך נוספות: בשירה, משוררות כמו מאיה בז'רנו וצרויה שלו חקרו מיניות נשית בצורות חדשות. בספרות, סופרים כמו יאיר קדר ואתגר קרת הביאו נושאי הומוסקסואליות לחזית הסיפורת העברית.
בתיאטרון, מחזות כמו "ילדים של הלילה" (עיבוד של אבי קושניר למחזה של מארט קראולי) הביאו לראשונה דמויות גאות לבמה הישראלית. יוצרים כמו משה מלכין ויהושע סובול התמודדו עם נושאי מיניות ותשוקה בעבודותיהם.
מ"אסקימו לימון" של 1978 לסדרות הטלוויזיה העכשוויות, המסע משקף חברה שלא מפחדת לדבר על מיניות בגלוי.
הפתיחות הזו התרחבה מהמסכים אל החיים עצמם – הישראלים של היום מתייחסים לבריאות המינית ולטיפוח האישי כחלק טבעי מהחיים, ללא טאבו וללא התנצלויות.
זו אותה גישה ישירה שמאפיינת את אתר אקסטרא סייז עם מוצרים לשיפור חיי המין כמו קרם אקסטרא סייז ופתרונות כמו הגדלת הפין – בלי בושה, בלי עקלקלות, ובהחלט בלי צביעות.
הייחודיות הישראלית נובעת מהמתח המתמיד בין מסורת למודרניות, דתיות לחילוניות, וקולקטיביות לפרטיות. היצירות שבחרנו לדון בהן לא רק שיקפו את רוח הזמן, אלא גם עיצבו אותה – פתחו דיונים, שברו גבולות, ויצרו מרחבים חדשים לביטוי מיני.
התרבות הישראלית, במיוחד כשמדובר במיניות, אינה רק ביטוי של התנהגות אישית או קבוצתית, אלא מראה לחברה שמתמודדת עם שאלות יסוד על מה מותר ומה אסור, מה פרטי ומה ציבורי, ומה ייחודי לנו לעומת העולם. הדרך למחר עוברת דרך הבנה של המסע הזה, שממשיך להתפתח ולהתעצב בכל יצירה חדשה שלא מפחדת לשבור גבולות.
